זו לא רק החובה שלנו – חובה מוסרית ואנושית מהמדרגה הראשונה, כזו שהלב נחמץ מחוסר היכולת להגשימה במלואה. זו גם זכות גדולה שנקרתה בדרכנו לראות, לגעת, לחלוק, להיות בני אנוש. שלא נצטרך לומר אף פעם שלא ידענו, שלא ניסינו, שלא עשינו. כי גם דמעה אחת שנחסכת, גם חיוך אחד שעולה, הם אף פעם, אף פעם לא יותר מדי.
אף פעם לא נוכל לומר שלא ידענו. תמונות הגירושים והחיסולים, זעקות המוכים והנאנסים, עדויות ההרס והחורבן האינסופי – בעידן של תקשורת גלובלית הכל גלוי, ידוע ונוכח. אף פעם לא נאכל לומר שלא ידענו. דרפור קרובה אלינו מדי, תוצאותיהם של טיהורים אתניים מוכרות לנו מדי, והכל כבר קורה מעל לחמש שנים. זמן ארוך, ארוך מדי. אף פעם לא נוכל לומר שלא ידענו. ילדים קטנים מדי, שמצטופפים ביחד במעון קטן מדי בשכונה קרובה מדי, מחייכים ומבקשים עזרה בשקט, בקול חלש מדי. אף פעם לא נוכל לומר, בוודאי לא לעצמנו, שלא ידענו, שכשרצינו כבר לעשות זה היה מעט מדי, מאוחר מדי.
כי אין דבר כזה מעט מדי או מאוחר מדי. בזמנים שבהם גם כל רגע הוא ארוך כנצח, גם מעט הוא אף פעם לא מעט מדי. לא בעבור עשרים ילדים, הקטן ממש בן יומו והגדול בסך הכל בן 13. לא עבור אחים, אחיות, אמהות ואבות, פליטים מרצח העם בדרפור שמתרחש ממש עכשיו, ממש לידנו. עבורם, במעון הקטן בדרום תל-אביב שבו חוסים ומצילים את חייהם, גם שמיכה משומשת, פחית של מזון תינוקות או בובת צעצוע הם לא ממנעמי החיים – הם החיים עצמם.
המשבר ההומניטרי בדרפור, חבל ארץ במערב סודאן, הוא כבר מזמן החדשות של אתמול. מאז פברואר 2003 מיליציות חמושות זורעות מוות וחורבן במסעות גירוש, חיסול והשמדה של קהילות חקלאיות שבטיות. קשה לדעת את מספרם המדויק של הנפגעים, כי “האסון ההמוניטרי החמור בעולם”, כמו שמוגדר המשבר על ידי האו”ם כבר חמש שנים תמימות, עוד נראה רחוק מלבוא אל קיצו. אבל ארגוני הסיוע הבודדים העומדים לרשותם של הפליטים מספרים על יותר ממיליון וחצי בני אדם שגורשו תחת איומי נשק מבתיהם; יותר ממאה אלף בני אדם שחייהם קופדו; מספרים עצומים, בלתי ניתנים לתפיסה, של מקרי אונס ואלימות מינית, המשמשים כנשק כנגד ילדות, נערות ונשים חפות מכל פשע; כפרים שהועלו בלהבות, משקי חי שנגנבו או הושמדו, מקורות מים (בסודאן המדברית!) שזוהמו עד טיפתם האחרונה. גם הבודדים שמצליחים לברוח מהתופת לא מוצאים לעצמם מנוח: ידן הארוכה והאכזרית של המיליציות חוצה את הגבול וטובחת בהם גם שם. מי שיעז אחרי כל זה לחזור לארצו, לביתו, למשפחה שאולי נותרה מאחור – חורץ את דינו למוות, דין שממנו אין שום חנינה. ועדיין, אף על פי שיותר משני מיליון בני אדם נפגעו ונפגעים מהמשבר מדי יום, מדי שעה, רק בודדים ברחבי העולם עושים את הדבר הנכון האחד והיחיד שיש לעשות, ומגישים להם סיוע.
למעלה מ-350 פליטים כאלו הצליחו בדרך לא דרך למצוא את דרכם לחוף מבטחים כאן בתל-אביב. אבל גם כאן, במדינה שהוקמה כדי לתת מקלט למיעוט נרדף, לא יכולים בני דרפור למצוא, סוף סוף, מנוח לגופם ולנפשם. משום מעמדם כמהגרים בלתי חוקיים, מוצאים רבים מהם את עצמם בבתי מעצר או במתקני כליאה חלופיים, בלא יכולת לשמור על קשר עם בני משפחותיהם שניצלו גם הם מן הטבח. אחרים, בעיקר נשים וילדים, נשלחים למקלטים זמניים, ומעבירים שם את ימיהם בתקווה שאולי, רק אולי, יוכלו לבנות לעצמם שוב חיים. ואנחנו, פליטים ובני פליטים בעצמנו, טרודים כל כך בקשיים הפנימיים שלנו, עד שנוח יותר להפנות את המבט מאותם מעטים שאולי אינם ‘משלנו’, אבל שגורלם כבני אנוש נקשר לנצח בגורלנו.
“אנשים לא תמיד מבינים למה צריך לעזור לפליטי דרפור”, מספר עומרי נחושתאי, יועץ השמה בחברת אתוסיה. בחודשים האחרונים מרכזת אתוסיה מאמצים רבים בסיוע למקלט אחד בדרום תל-אביב בו שוהים פליטים, ילדים רבים, נשים ומעט גברים שברחו מהטבח בדרפור. בתחילת הדרך אספו עובדי החברה בינם לבינם קצת כסף מזומן, בגדים משומשים, צעצועים שאפשר לוותר עליהם, חיתולים ומזון לתינוקות. אבל גם אל מול התרומה הקטנה הזו, הכל כך ברורה מאליה, נתקלו לעתים בתגובות פחות אוהדות. “חלק מפחדים אולי מהאפשרות שיגיעו לכאן עוד פליטים”, מנסה עמרי להסביר, “ובכלל, זה לא מצוי בקונצנזוס לעזור למי שאיננו מ’עניי עירך’. אבל אני באופן אישי לא מבין את המשפט הזה, ‘עניי עירך קודמים’. האנשים האלה כאן, אצלנו, וזו בעיה שלנו, בעיה אנושית. הם צריכים עזרה, ואנחנו יכולים לעזור. פשוט מאוד”.
בביקור שערכו במקלט כדי ללמוד על הצרכים של החוסים בו, נדהמו עמרי וחבריו לעבודה לגלות כיס של מצוקה עצומה כל כך, בסיסית כל כך, ממש כאן, מתחת לאף. “הילדים פשוט יושבים כל היום בשמש, ברחוב. בלילה ישנים במיטות בזוגות ובשלישיות כי אין מספיק מיטות לכולם. שמונה נשים כרגע בהריון, ולתינוק אחד שנולד ממש עכשיו אין כמעט שום ציוד, חיתולים, בגדים, מזון. לחלק מהבעיות האלה אנחנו יכולים במידה מסוימת לפחות לתת מענה. אבל אם רוצים תשובות בהיקף רחב יותר, נצטרך שאחרים ייתנו גם הם יד”.
גם טלי בר אור, מנהלת התקשורת השיווקית באתוסיה, יודעת שקשה להציל את העולם לבד. “בחרנו להתמקד בקהילה ספציפית, קטנה יחסית, שזקוקה לעזרה. עצם היותנו בין הבודדים במערכה הוא פרדוקסלי – מצד אחד היה כמובן טוב יותר לו היו רבים שמושיטים יד לקהילה הזאת, אבל מצד שני, במצב שכזה, כל מה שנעשה, ולו הקטן ביותר – הוא משמעותי ומהווה סיוע אמיתי שמורגש בקרבם של הנזקקים. במקום שבו לילדים אין מענה לצרכים הבסיסיים ביותר שלהם – מזון יבש, מיטה, פעילות חברתית, לימודים – דווקא אז חיוך וחיבוק הם כל כך הרבה”. בפוסט שפרסמה בקפה דה-מרקר, “
בספטמבר ייצאו הפעילים באתוסיה עם ילדי המקלט ליום כיף במושב בשרון, שבו נהנו מפינת ליטוף חיות, ממתקנים מתנפחים ומשאר פעילויות. 40 עובדים באתוסיה כבר יודעים כמה שווה יד אחת מלטפת, עין אחת שלא חוששת להביט, לב אחד שמוכן להיפתח. ואולי בעצם גם עם המעט אפשר לשנות את העולם. הרי אמרו כבר פעם אנשים חכמים, “המציל נפש אחת, הציל עולם ומלואו”.
