– יש להפריד בין התביעה לתשלום השכר או פיצויי הפיטורים עצמם, אותם ניתן לתבוע עד 7 שנים מיום שנוצרה עילת התביעה (היום בו היה זכאי העובד לקבל את השכר או פיצויי הפיטורים הנתבעים), לבין התביעה לפיצויי ההלנה שאז חל סעיף 17 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, ולפיו:
-
אם השכר / פיצויי הפיטורים לא שולמו כלל, הזכותלתבוע את פיצויי ההלנה תתיישן תוך שנה מהיום שבו רואים אותם כמולנים.
-
בדב"ע שם/10-2 מדינת ישראל נ. ברזילי ואח’, נקבע כי משהתיישנה הזכות לפיצויי הלנת שכר לא ניתן להעניק את הסעד שנקבע בחוק כפיצוי על פיגור בתשלום שכר עבודה, ועל כן רשאי בית הדין לפסוק ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה.– סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן – החוק), קובע כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה עפ"י החוק, היא שלוש שנים.סעיף 6 לחוק קובע, כי החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה, וסעיף 7 לחוק מדבר על אפשרות מוגבלת לצבירת חופשה, ולפיו לא ניתן לצבור חופשה שנתית, אך עובד רשאי, בהסכמת המעביד, לקחת 7 ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.בע"ע 324/05 ריבה אצ’ילדייב נ’ עמישב שרותים בע"מ, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי העילה לפדיון חופשה נוצרת עם סיום יחסי עובד-מעביד ועובד המגיש תביעתו תוך פחות משלוש שנים מיום הקמת העילה, רשאי לתבוע את מלוא דמי פדיון החופשה שהגיעו לו ביום סיום יחסי העובד-מעביד.עם זאת, בית הדין הארצי קבע, כי החוק מאפשר לעובד לצבור חופשה עד שלוש שנים בלבד ולפיכך, זכאות עובד לפדיון חופשה תהא בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות בלבד, המסתיימות ביום סיום יחסי עובד-מעביד.במקרה שלעובד יש זכות לחופשה שנתית ארוכה יותר מזו שקובע החוק, מכוח חוזה / הסכם קיבוצי / צו הרחבה: לגבי חלק החופשה החוזית (החופשה העודפת על זו שקובע החוק), קיימת התיישנות רגילה של 7 שנים (הזכות לפדיון החופשה העודפת תלויה בהוראות המקור ממנו היא נובעת). כך גם במקרה שעובד זכאי לחופשה נוספת הניתנת לו כתמורה לעבודת שעות נוספות או לעבודה ביום מנוחה.– כל עוד מתקיימים יחסי עובד – מעביד, חלה תקופת התיישנות רגילה של 7 שנים. עם זאת, לאחר סיומם של יחסי עובד – מעביד, עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה רק לגבי תקופה של עדשנתייםשלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את קצובת ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו.– – תביעה בשל העוולות המצוינות בחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, תתיישן לאחר שחלפו 3 שנים מיום שנוצרה העילה (עפ"י סעיף 6(ג) לחוק).לפיכך, במקרה הנ"ל, בהתחשב בתקופות ההתיישנות המנויות לעיל, עדי תוכל לתבוע ממעסיקה דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתה האחרונות, וכן הפרשי הצמדה וריבית על השכר ששולם באיחור (ענין שבשיקול דעתו של בית הדין). מרבית תביעותיה של עדי התיישנו.הילה פורת, עו"ד – מומחית בדיני עבודה, מחברת הספר "דיני עבודה המדריך המלא" ומנהלת אתר "עולם העבודה" – הפורטל למעסיקים ועובדים בדיני עבודה ושכר.
