המצב לא אבסולוטי. זה לא שאם אכפת לי מעניי עירי שאינם יהודים או ישראלים, לא אכפת לי מעניי עירי שכן. זה לא או-או. אכפת לי. אבל עניי עירי רבים הם, ובעירי מתקבצים גם ילדים שלא נולדו כאן, ולא בחרו להיות כאן. כאלה שישנים בערימה בלילה בתוך חדר מלוכלך וטחוב, ילדים שמסתובבים ברחוב ביום. הם מסתכלים עליי, נוגעים בי, ומבקשים ממני להסיר את משקפי השמש שלי. אני מורידה וזה מצחיק אותם. באמת נורא מצחיק.
לעניי עירי האלה אין אישור עבודה, ואין ביטוח לאומי, ואין קצבת מדינה, ואין מדינה, ואין כבוד, ואין מחרתיים. יש את מחר, וגם הוא בקושי.
לעניי עירי השחורים אין תרופות, ואין צעצועים, ואין שוקולד, ואין מחברות וספרים. יש להם אחים והורים מתים, וחיוך תמידי על השפתיים. הם ילדים טובים וקופצניים, מצחיקים עד דמעות. קטנים, מבקשים שנישאר, ושואלים שוב ושוב איך קוראים לי, שולחים יד, מצביעים. קצת עברית, קצת ערבית, קצת קשקושים לא מוכרים. כשפורקים את הצעצועים מהשקיות הם מתנפלים על הערימה, ספק חתלתולים שובבים ספק לביאות רעבות לצייד, ומתחילים לצעוק בקול צייצני. ילדה אחת בגובה ברך, ראש מלא צמות, נשארת בלי צעצוע ומתחילה לבכות. מישהו שלקח את תפקיד האבא שלה מטיף לה, כנראה על חוסר הבגרות שהפגינה, אבל עד שלא נמצא איזה בּוּבּ מפוקפק שהגיע לידיה היא לא מוצאת מנוח.
תינוק בן שבוע שוכב בידיה של מוּלוּ ויונק. היא מחייכת, נראית תשושה. בעלה נרצח ובנה בן החמש, “הבלגניסט של המעון”, משוויץ באחיו, הגור הקטן. בפינות החדר שוכב זבל שמישהו היה עייף מדי מכדי לאסוף.
יש המון מה לעשות ואין כל כך מושג מאיפה להתחיל. אין אף גוף שעושה זאת. יש גופים שמגיעים בכוונה לתת אבל מהר מאוד לא שומעים מהם כלום. עניי דרום עירי.
עניי עירי לא קודמים ולא הבאים בתור. הם פשוט לא יוצאים לי מהראש.
לתגובות, תרומות ושיתופי פעולה צרו קשר
לתגובות, תרומות ושיתופי פעולה צרו קשר
|
|
|
|
|
|
